למה רוב כאבי הכתף אחרי גיל 45 לא משתפרים - ואיך אפשר לשנות את התמונה

אתם ישנים על הגב או על הצד הבריא, כי כל פעם שאתם מסתובבים לצד הכואב אתם מתעוררים מכאב חד באמצע הלילה. אתם חושבים פעמיים לפני שאתם מושיטים יד לקומקום. להתלבש בבוקר הפך למשימה שלוקחת כמה דקות יותר מדי. להרים את הילדים או הנכדים - משהו שפעם היה מובן מאליו - הפך לפעולה שאתם כבר חוששים ממנה או אולי אפילו לא מסוגלים לעשות.

וכבר ניסיתם את הדברים המתבקשים.

כריות חימום. וולטרן. טיפולים מגוונים, שאולי הקלו לכמה ימים, אבל אז הכתף שוב נוקשה וכואבת.

ועכשיו אתם תקועים במקום הכי מתסכל שיש: הכאב מפריע לכם בחיים היומיומיים - אתם לא יכולים להגיע לחגורת הבטיחות ברכב, לסגור את החזייה, אולי אפילו לא מצליחים לישון כמו שצריך בלילה, מנסים ללא הצלחה למצוא תנוחה שלא כואב בה, רק בשביל לקום בבוקר עם עייפות קיצונית שגורמת לכם לסבול במהלך היום.

ישבתי מול אנשים שסבלו כמוכם מאות פעמים.

לפני כמה חודשים ישבתי מול רחל, מורה מפתח תקווה שפרשה לפנסיה, שסבלה מכאב בכתף שהיה משתק אותה. היא סיפרה לי שהיא באה אליי כמוצא אחרון, היא חשבה שככה זה כשהגיל מגיע, היא חשבה שכבר אין מה לעשות עם הכאב חוץ מלהתרגל אליו.

אמרתי לה מה שאמרתי לרבים לפניה שישבו באותו כיסא:

אני רוצה להסביר לכם מה הכוונה שלי ואיך עושים את זה, כי אם הכתף שלך גורמת לך לסבל בשנה האחרונה (ולפעמים אף יותר) - מה שאני עומד להסביר כנראה מעולם לא נאמר לך.

וברגע שמבינים את זה - אפשר להתקדם לחיים שבהם הכאב כבר לא שולט.

השרוול המסובב (Rotator cuff) - קבוצת ארבעת השרירים והגידים שמחזיקים את מפרק הכתף שלך יחד - הוא אחת הרקמות עם אספקת הדם הדלה ביותר בכל הגוף.

אפילו אצל אדם בריא בן 25, השרוול המסובב נמצא ממש על הקצה מבחינת אספקת הדם שלו. נימי הדם שמזינים אותו דלילים בהשוואה כמעט לכל קבוצת שרירים מרכזית אחרת.

אחרי גיל 40, הנימים האלה מתחילים להיעלם.

בגיל 50, זרימת הדם לשרוול המסובב צונחת בדרך כלל ב־30%–50%. בגיל 60, היא כבר יכולה לרדת ב־70 אחוזים. הרקמה עדיין שם. המבנה עדיין שם. אבל קו האספקה שמאפשר לרקמה להתחדש ולהשתקם פשוט התייבש.

זה מה שרוב הרופאים מכנים ״ניוון תת־וסקולרי״ (ניוון מחוסר כלי דם). במילים פשוטות: הרקמה פשוט מורעבת.

במילים פשוטות: הרקמה לא בהכרח מקבלת את התנאים האופטימליים להתאוששות.

כשאנחנו מבצעים תנועות יומיומיות, מרימים דברים או מושיטים את היד, הגידים מתמודדים עם עומסים חוזרים. בגוף בריא, לרקמות יש מנגנוני תחזוקה והתאוששות. אבל במצבים מסוימים, עומס חוזר, שינויים הקשורים לגיל ופגיעה קיימת יכולים לתרום להתפתחות של כאב ונוקשות.

בגיל צעיר יותר, הגוף עשוי להתמודד היטב עם עומסים מסוימים. עם השנים, התהליך עשוי להשתנות. נזק מצטבר או בעיה קיימת עלולים להמשיך להפריע לתפקוד.

וכך, מה שהתחיל כאי־נוחות קטנה יכול להפוך בהדרגה לכתף רגישה, נוקשה וכואבת.

ברגע שמבינים את תפקידם של הגידים ואת הגורמים האפשריים לכאב מתמשך, אפשר לבחון מחדש את הטיפולים הנפוצים - ואת מה שהם יכולים ולא יכולים לעשות.

הרעיון אינו שכל הטיפולים האלה אינם עובדים. לכל אחד מהם יש תפקיד במצבים המתאימים.

השאלה היא האם הטיפול שנבחר מתאים לגורם לכאב שלכם - והאם קיימות אפשרויות נוספות שכדאי לבדוק.

אחת הגישות שנבחנות בטיפול בכאב ובנוקשות היא שימוש באמצעים פיזיקליים, כמו חום, לחץ ורטט, כחלק משגרה להקלה בכאב.

המטרה היא לגרום לזרימה מחודשת של דם עשיר בחמצן ונוטריינטים, ובכך להקל על הכאב.

שלושת המנגנונים האלה ידועים בתור כאלה שמעודדים זרימת דם מחודשת לכתף ומאפשרים להפחית את הכאב:

כל אחד מהמנגנונים האלה קיים בעולם הטיפולים הפיזיקליים והשיקום. אבל חשוב להבחין בין שימוש כללי בחום, לחץ או רטט לבין השילוב המסוים הזה שיעיל לטיפול בכאבי כתף.

חום לבדו פותח את כלי הדם, אבל לא מצליח לשחרר את הנוקשות עד הסוף. קומפרסיה לבדה מניעה נוזלים, אבל לא יכולה לפתוח כלי דם שהיו סגורים במשך שנים. רטט לבדו מגיע לעומק הרקמה, אבל הרקמה בכלל לא מוכנה לקבל אותו כשאין זרימת דם.

כשמפעילים את שלושתם יחד, ל־12 דקות ביום - הכתף סוף סוף מקבלת את מה שהיא הייתה מורעבת אליו במשך עשור.

לפני כ־18 חודשים, אחרי שראיתי יותר מדי מטופלים יושבים אצלי בקליניקה ומקווים שהם יצליחו לחזור לישון שוב לילה שלם או להרים את היד אל החגורה, התחלתי לחפש פתרון. חיפשתי משהו שיאפשר לשלב את שלוש השיטות של חום, רטט ולחץ דינמי בשגרה יום־יומית באופן קל, בבית.

מדובר ברצועה שמתחברת לאזור הכתף, עם יחידת בקרה וכפתור הפעלה אחד. הוא מבצע את שלושת השיטות במקביל, ואז נכבה. אפשר לעשות את זה פעם ביום, בסלון, במשרד או במיטה תוך כדי שרואים טלוויזיה או שותים קפה.

התחלתי להמליץ על זה לאנשים אצלי בקליניקה, כי באמת האמנתי שזה יכול לעזור להם. מטופלים כמו רחל.

רחל השתמשה במכשיר של סנסיטק בכל יום במשך שישה שבועות, עד הפגישה הבאה שלה איתי.

כשנפגשנו בפעם השנייה היא שתקה לרגע, ואז היא פשוט הסתכלה עליי והרימה את הזרוע שלה מעל הראש. לאט, אבל באופן מלא.

לא ראיתי אותה מאז.

והיא לא היחידה.

כמעט כל מי שהגיע אליי וקיבל המלצה לנסות את המכשיר הזה סיפר שקיבל בחזרה את השליטה על החיים שלו, את השפיות שכאב רב השתלט עליה.